פסק-דין בתיק ת"א 23537-06

1.         התובע (להלן, גם "עותמאן") הגיש תובענה כספית על סך 130,933 ש"ח נגד הנתבע (להלן, גם "פאוזי"). פאוזי הוא קבלן עצמאי העוסק בין היתר בעבודות אלומיניום. אין עוררין כי ביום 27.11.05 הגיע פאוזי לביתו של עותמאן בדיר חנא, על מנת לבצע שם עבודות הרכבת חלונות אלומיניום. התלווה לפאוזי עובדו, מר חושאן אחמד, הידוע בכינויו "חוש" (להלן - "חוש"). עותמאן השאיר לשניים את מפתח הבית ומשהסתיימו העבודות ננעל הבית. לטענתו של עותמאן, מששב בערבו של יום אל הבית, הוא גילה שמאן דהוא נכנס לאחד מחדרי הבית, שהיה נעול, וכן גילה כי כספת שהייתה באותו חדר נפרצה, ונגנבו ממנה כספים ותכשיטים.

2.         חשדו של עותמאן היה כי הפריצה והגניבה נעשו בעת העבודות האמורות, אם על ידי פאוזי, ואם על ידי עובדו, חוש, שהוא אחראי לו באחריות שילוחית. מכאן התביעה.

3.         תחילה ניתן פסק דין על פי התביעה, בהיעדר הגנה. פסק דין זה בוטל ופאוזי התגונן בפני התביעה. נטען על ידו כי חשדו של עותמאן הוא חסר שחר. משטרת ישראל חקרה בתלונתו של עותמאן והחליטה לסגור את התיק. ואולם, כך המשך ההגנה, חוש התחתן אחרי מקרה הפריצה הנטען. אשתו, שהייתה נכנסת להריון מפעם לפעם, הייתה חוזרת ומפילה את ולדה. חוש נואש מהרפואה המתקדמת ופנה ל"מכשפה" בכפרו. זו אמרה לו כי יש אנשים שטוענים שהוא גנב להם כסף ומקללים אותו ואת אשתו. משום כך, כך יעצה אותה מכשפה, ראוי שחוש יפצה את הטוענים, ואחת היא אם צודקים הם אם לאו.

4.         לנוכח זאת חוש פתח במשא ומתן באמצעות אחרים. כתוצאה מכך הושג הסכם שעלה על הכתב באישור מיום 26.07.08, משמע לאחר הגשת התביעה. מכוחו של אישור זה אישר התובע כי " קיבלתי היום 26.07.08 מאת פוזי חוש מכפר מנדא את כל זכויותיי והסכומים המגיעים לי בקשר עם האירוע במהלכו נגנבו מביתי כספים ותכשיטים. עם חתימתו על אישור זה לא יהיו לי כלפי פוזי חוש או כלפי כל אדם אחר דרישות או תביעות כלשהן בקשר עם האירוע הנ"ל ואני מתחייב לבטל את כל ההליכים שננקטו נגד פוזי חוש הנ"ל ובכלל זה הליכי הגבייה" (להלן- "מסמך האישור").

5.         הוריתי על הגשת תצהירי עדויות ראשיות ונשמעו עדויות בתיק. מטעם עותמאן נמסרה אך עדותו-שלו. מטעם פאוזי נשמעה אך עדותו, ונדרשתי אך לתצהירו, של אחיו של עותמאן, מר נסאר מוסטפא (להלן - "מוספטא"). משמע, ניצבות לנגד עיניי שתי עדויות מתגוששות של האחים. מוסטפא, כפי שיבואר, טוען שהדין עם פאוזי באופן שתביעתו של עותמאן, אחיו, היא חסרת הצדקה. אכן, כתוצאה ממהלכי עניינים אלו, נוצר קרע בין האחים, עותמאן ומוסטפא, והם אינם מדברים האחד עם השני.

6.         משאלו הם פני הדברים נהיר לחלוטין כי עליי להידרש אך למחלוקת הסובבת את מסמך האישור. שהרי, ויהא הדבר אשר יהא, נהיר כי נכונותו של חוש לפצות את עותמאן, אף לדרוש שבמסמך האישור יאשר עותמאן כי אין לו דרישות וטענות אף כנגד כל אחד אחר, ובמובהק הוא פאוזי מעבידו, מעתיקה את זירת המחלוקת להתפתחות שחלה בעקבות הגשת התביעה שבפניי, משעה שנולד מסמך האישור.

7.         ועוד נהיר לחלוטין, ולו למשמע עדויותיהם של האחים הניצים, עותמאן ומוסטפא, שמסמך האישור אינו משקף מציאות כהווייתה. שהרי, לכאורה, למקרא מסמך האישור ניתן היה להבין שביום 26.07.08 הוסדרה המחלוקת באופן סופי. שני האחים מאוחדים בכך שאלו אינם פני הדברים. מכאן ואילך נפרדות דרכיהם.

8.         לגרסתו של עותמאן, לאחר קבלת פסק הדין שהוגש לביצוע להוצאה לפועל, וכזכור ניתן פסק דין טרם שבוטל בהמשך הדרך, פנו אליו אנשים שונים שהציגו עצמם כמי שפועלים בשמו של חוש. התקיימו ישיבות משא ומתן שבהן השתתפו אחיו, מוסטפא, ודודו, עדנאן עאסלה (להלן - "עדנאן"). בסופה של דרך סוכם כי עותמאן יפוצה בסכום של 80,000 ש"ח במזומן וכן ישולם לו שווי התכשיטים שנגנבו מן הכספת. באותו מעמד שולם לו סכום של 50,000 ש"ח במזומן בלבד וסוכם כי תוך חודש תשולם לו היתרה בסך 30,000 ש"ח וכן שווי התכשיטים. אשר להם, ובהמשך, נמסרה הערכה של צורף, כמאל אחמד, ע"ס 21,000 ש"ח.

9.         משחלפה התקופה, כך המשך גרסתו, ולדרישתם של החייבים, סרו עותמאן ומוסטפא למשרדו של עו"ד בדארנה, הוא בא-כוחו בהליך שבפניי, והוא ניסח את מסמך האישור. לגרסתו של עותמאן סוכם כי מסמך האישור יישמר בידיו שלו, וכנגד ביצוע יתרת החיובים הוא יימסר למוסטפא, אשר יעבירו לאנשים שפעלו ליישוב המחלוקת מטעמו של חוש.

10.        משעזב עותמאן את משרדו של עו"ד בדארנה, מסמך האישור היה בכיסו. ואולם בדרך, ולבקשתו של מוסטפא, נמסר לו מסמך האישור כאשר עותמאן סומך על אחיו שיבצע שליחותו אמונה. לאחר שלא שולמה יתרת הסכום, בשל ויכוח, פנה עותמאן לאחיו מוסטפא וביקש חזרה את מסמך האישור. מוסטפא סירב לעשות כן. משום כך נוצר הסכסוך בין השניים.

משמע, ומכל מקום, נהיר כי עותמאן מודה כי על חשבון התביעה שהוגשה שולם לו סכום של 50,000 ש"ח.

11.        עתה נעבור לגרסתו הנוגדת של מוסטפא. לשיטתו, מלכתחילה הייתה הפנייה אליו מצד אלו שנשאו ונתנו בשמו של חוש, ובהם עדנאן, דודו-שלו, ושל אחיו, עותמאן. עותמאן נקרא לביתו של מוסטפא. בתחילה נישומו הכספים והתכשיטים בסכום של 60,000 ש"ח. אכן הייתה מחלוקת לעניין שווי התכשיטים והסתמנה אפשרות שצורף יאמוד את שוויים. ואולם בהמשך הדרך הדבר התייתר, לנוכח ההסכמה שסכום הפיצוי, לרבות התכשיטים, יהא בסך של 80,000 ש"ח. באותו מעמד שולם לעותמאן סכום של 55,000 ש"ח, ולא 50,000 ש"ח כגרסתו. משום כך נותרה יתרת חוב כוללת בסכום של 25,000 ש"ח, ולא יתרת מזומנים בסך 30,000 ש"ח בצירוף שווי התכשיטים, כגרסתו של עותמאן.

12.        בהמשך הדרך דיווח למוסטפא דודו, עדנאן, כי שולם לו סך 25,000 ש"ח כמוסכם. מוסטפא ועדנאן הלכו לעותמאן וביקשו לשלם לו את הכסף ואולם הוא סירב לכך. משום כך סבור היה מוסטפא שחוש מילא את חלקו. לכן הסכים מוסטפא כי עדנאן ימסור את מסמך האישור.

13.        לעניינה של מחלוקת זו, כאמור, נמסרו בפניי שתי עדויות בלבד, של האחים עותמאן ומוסטפא. כך, כאשר שני בעלי הדין, כל אחד בתורו, נמנע מלהביא ראיות משמעותיות שיעבו את גרסתו.

14.        וכך, ככל שעסקינן בעותמאן, מצפה הייתי שתובא לעדות אשתו, בעלת התכשיטים, שהייתה מעורבת במשא ומתן האמור. מצפה הייתי שיובא לעדות בנו, שאף הוא נכח באותו מעמד. מצפה הייתי, מכל מקום, כי בשלבים מוקדמים יותר יצהיר עותמאן על התשלום ששולם לו, לכל הדעות. מצפה הייתי אף שתימסר עדותו של עו"ד בדארנה, גם אם הדבר היה כרוך בהסתלקותו מן הייצוג בתיק. כך, לנוכח העולה מעדותו של מוסטפא על פיה מסמך האישור נמסר לו על ידי עותמאן, במשרדו של עו"ד בדארנה ולנגד עיניו, ולא לאחר שהשניים יצאו ממשרדו של עו"ד בדארנה, וממילא שלא בפניו.

15.        וכך אף ככל שעסקינן בפאוזי. מסתבר כי לאחת הישיבות לא הגיעו למתן עדות הנתבע עצמו, פאוזי, עובדו חוש, דודו עדנאן, ועדים נוספים. לאחר המתנה ממושכת החלטתי שלא אדרש לעדויותיהם בהמשך הדרך. על כך מתרעם ב"כ הנתבע. תרעומתו היא חסרת שחר. דומה שב"כ הנתבע אינו מפנים את החובות כלפי בית המשפט. בית המשפט אינו אמור להמתין עד בוש לעדים שהוזמנו לשעה פלונית לבית המשפט תוך בזבוז זמנו השיפוטי.

16.        שקלתי, איפוא, חומר הראיות שבפניי. נהיר לי שבמחלוקת האמורה בדעתי להעדיף, ללא סייג, את גרסתו של מוסטפא, על זו של עותמאן. מלבד התרשמותי הבלתי אמצעית, שורה של נתונים מוליכים אותי לכך.

17.        ראשית, גרסתו של מוסטפא לעניין המשמרת של מסמך האישור בידיו, ובוודאי לא בידיו של עותמאן, נחזית הגיונית יותר. שהרי עסקינן בשליחות ונאמנות. די בכך שהצד שכנגד סומך על אחיו של עותמאן, מוסטפא, וכי מוסטפא מסכים ליטול על עצמו שליחות ונאמנות זו, על מנת להעדיפה על הגרסה מרחיקת הלכת, על פיה מסמך האישור אמור להיות בידיו של בעל האינטרס המובהק, והוא עותמאן.

            שנית, הגרסה אודות התשלום בסכום של 55,000 ש"ח, נראית לי מדויקת יותר מנקיבת הסכום בסך 50,000 ש"ח, מפיו של עותמאן. בתצהירו של עותמאן הוא אף נקב בכך שסכום התכשיטים עולה לסך של 30,000 ש"ח, הגם שבהמשך אמד אותם בסכום של 23,000 ש"ח ושומת הצורף מטעמו, עולה לסך של 21,000 ש"ח. אין בדעתי, אפוא, לסמוך על "זכרונו" של עותמאן.